לפני כשנתיים סבלתי מכאב ראש. יצא לי לדבר

על כך עם אחות רפואית ששאלה אותי:

    "בן כמה אתה?"

    "שלושים וחמש", עניתי.

    "אז זה בסדר, תתרגל", ענתה לי בחצי הומור...

 

האם זאת נורמה? מהי "נורמה"? האם זה בסדר שבגיל שלושים וחמש מתחיל להופיע כאב הראש? האם זה "נורמלי" שאנחנו מתחילים להשתעל בחורף? האם זה "נורמלי" שלילדים שלנו בחורף מופיע חום ונזלת? האם זה "נורמלי" שמגיל השלושים אנחנו מתחילים להתקשה לעלות קומות, מגדלים קרס, מאבדים את גמישות העור? האם זה "נורמלי" שלצואה שלנו ריח בלתי נסבל? האם זה "נורמלי" שאנחנו איננו מסוגלים לרוץ אפילו 300 מטר ללא התנשפות כבדה? האם זה "נורמלי" להטיל צואה לא יותר מ- 5 ימים בשבוע? האם זה "נורמלי" לקבל מחלות כמו סוכרת או לחץ דם גבוה מגיל ארבעים? האם זה "נורמלי" לחלות בסרטן בזקנה? האם זה "נורמלי" בכלל לחלות במחלות לאורך חיים? האם זה "נורמלי" שאישה בהריון חשה בחילה ולא יכולה לאכול חלק מהמזון. האם זה "נורמלי" לסבול מאלרגיה כלשהי ו"מלית ברירה" לוותר על פרות כמו תות שדה, תפוזים וכו'? האם זה "נורמלי" ללמוד לחיות עם המחלה? האם זה "נורמלי" לבוא לרופא ולבקש כדורים? האם זה "נורמלי" לסבול ממחלות כל החיים ולמות מהם בייסורים? כשאני מספר למישהו שלא הרגשתי טוב ורופא משפחה נתן לי מרשם לאקמול – אף אחד לא מתפלא, אך כשאני אומר שלא אני ולא הבן שלי בן שנתיים לא אוכלים עוגת גבינה, אמרים לי: תגיד לי, אתה נורמלי?".

 

יש אנשים שעדיין חושבים שאדם ממשיך להתקדם באבולוציה שלו. שההתקדמות הטכנולוגית ממשיכה לתרום לחיים קלים יותר, יעילים יותר, מאושרים יותר, בריאים יותר... מי שעדיין ישן, הגיע זמן שיתעורר. כשהעיניים נפתחות אנו מזהים כי למרבה הצער ביחד עם החמרת תנאי מחייה של כל אחד מאתנו גם התודעה הקולקטיבית של האנושות ממשיכה לשקוע בתרדמה עמוקה.

 

מאחד הספרים "הקומיים" של יוליה ווזנסנסקיה שמדבר על אחת הווריאציות של עתיד (עם שינויים קלים שלי לצורך הבהרה):

    

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נראה לא מציאותי, נכון? אולי. אבל אני אוהב לקרוא רומנים מסוג זה מכיוון שהם מאפשרים להבין מה הוא הכיוון בו החברה שלנו "מתקדמת". וזה מספיק לצורך העניין. מדי פעם אני פוגש חברה שלמדו אתי בבית ספר. אני מסתכל עליהם ולא מאמין למראה עיניי. כולם בלי יוצא מן הכלל גדלו קרס, הוסיפו במשקל, עורם הזדקן, משהו בחיוכם לא מתישב טוב. אני לא יכול להתפטר מתחושה שחיוך זה – זה לא אותו חיוכך של בחור בן שמונה עשרה שראיתי בבית ספר. הסצנריו של העתיד מאוד ברור: היום אתה בן שלושים ושבע. בעוד שלוש – חמש שנים אתה תרגיש מיחושים ראשונים שלא הרגשת עד עכשיו. אתה תלך לרופא שיספר לך שרמת שומנים בדם בגובה מהנורמה ויש בעיות עם כולסטרול. בעוד עשר שנים נוספות אותו הרופא יגלה לך שהתחיל תהלים של סוכרת. בעוד עשר שנים נוספות רופא משפחה אחר שהחליף את הרופא שלך שכבר נפטר, ירשום לך מסות של תרופות. וכשתרצה סוף-סוף לקרוא את תופעות הלווי שלהן, לא תצליח לעשות זאת כי שוב לא החלפת משקפיים למספר גדול יותר. ואז תרצה להביט בשמיים ולצעוק "אלוהיי, איפה הייתי כל השנים האלה!" אבל גם את זה לא תוכל לעשות. לא תוכל להרים את הראש כי הגב והצוואר הפכו לאורך השנים למקל אחד מקופף וקשיח. תמונה זאת יותר מציאותית, אך עם זאת היא לא פחות נוראית מהמציאות ברומן של ווזנסנסקיה. כדי להעיר לגמרי אלה שעדיין נמצאים בשינה, אביא תוצאות של מחקר של אחד המדענים, אשר פתח ארונות מתים של אנשים שנפטרו לפני כשלושים שנה באחת המדינות באירופה. הוא גילה כי הגופות אינן התפרקו אלא נשמרו בחלקיותן ועברו תהליך של חניטה. המסקנה שלו הייתה חד משמעית: אנשים אלה צברו במשך הייהם כל כך הרבה חומרים משמרים כימיים מהמזון שהחומרים האלה לא אפשרו לגופותיהם לעבור התפרקות טבעית ע"י פעילות בקטריאלית. מי שמתעניין – ניתן למצוא את הפרטים כולל התמונות באינטרנט.

 

נדבר קצת על השוואה של אדם שחיי בתקופת ימי ביניים "החשוכות" לאדם המודרני "המואר" שחי היום. לצורך העניין נתמקד בנושא כל כך ידוע ומשעמם כמו שתיית מים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אם היו מוצאים לאדם שחי לפני מספר מאות שנה לטעום מהאחד הבקבוקים שאתם רואים בתמונה, אותו האדם כנראה היה מקבל הלם הרעלתי. ל"מסכנים" שחיו אז לא הייתה בררה אלא לקחת דלי, ללכת למעיין ולשאוב ממנו מים. היום ל"שמחתנו" אין יותר צורך להזיע ולהיסחב עם הדליים, אלא הולכים למכולת ובוחרים בקבוק... תגידו בוחרים בקבוק מיים מנרליים. האם בבית ספר ילדינו היום בוחרים מיים מינרליים כשהם ניגשים למכונת שתייה? כולנו יודעים בדיוק באיזה "משקאות" הם בוחרים. בואו נקרא ליד בשמו: מה שאתם רואים בתמונה השמאלית אלה אינם משקאות. אלה תמיסות כימיות נוזליות אשר כוללות בין היתר סוכרים, חומרים משמרים ואותם חומרי טעם וריח אשר מוזכרים ברומן "אימה" של ווזנסנסקיה אשר הסכמתם שזה לא מציאותי.

 

נושא אכילת בשר הנו נושא בפני עצמו. כאן נתמקד רק בפרט אחד – איכות הבשר שאנו אוכלים. איש ימי הביניים אם היה עשיר ויכל להרשות לעצמו לאכול בשר – היה נהנה מבשר טרי וטהור.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היום במקומות רבים בעולם בעל חיים נאלץ לשרוד בתאים שמזכירים מחנה השמדה ללא תנועה תטבעית וללא אור שמש שהוא כל כך זקוק להם. אלו היינו יכולים להיכנס לתוך התודעה של בעל חיים זה ולחוות מה הוא מרגיש... הבקר של היום ניזון מהמזון מלא אנטיביוטיקה ומרכיבים כימיים אחרים. הבשר שמגיע לחנויות הנו בשר מעובד בצורת נקניקים מלא בחומרים משמרים מסוכנים. זה בטוח לא אותו בשר על האש שאכל אדם לאורך אלפי שנים של היסטוריה האנושית.

 

ודוגמה אחרונה היא של ויטמין D.

   

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרופא ונטורופט הגדול של המאה 18-19 מאקס בירכר-בננר היה אדם ישר והוגן. הוא עזב את הגישה הפרמוקולוגית של ימיו והקים בית הבראה לאנשים שבאמת רצו להבריא. הוא היה מתבונן ימים על אכרים שחיו חיים פשוטים, עבדו את האדמה כמו בציורים רבים של וון הוך ואכלו מזון פשוט וטרי שכלל הרבה ירק והיוו דוגמה לאכלוסיה בריאה. הוא אימץ את הרעיון. כחלק מהתרפיה המטופלים שלו שהו שעות ארוכות בעבודה בגן שמחוץ למבנה (על עבודתו הנפלאה נרחיב בהמשך). כיום אנחנו עובדים בתאי כלא שבנינו לעצמנו והכנסנו את עצמנו לשם בצורה התנדבותית בלי לשים לב. אנו יושבים שעות ארוכות בתוך מבנה שמואר על ידי מנורות פלורוסנט (שאת ההשפעה שלהם נגלה רק בעוד עשרות שנים כמו שזה תמיד קורה) ובולעים כמוסות של וויטמין D. עוד כמוסה ועוד כמוסה...

 

אני מודע שלכל דוגמה יש את ההסתייגויות משלה, אך מה שחשוב כרגע זה שתתחברו לגישה, הרי סיכמנו שאנו מתנתקים מהמציאות, משאירים כל ביקרת בצד ונכנסים לחלומי "הנאיווי והלא פרקטי".